ניתוח צבעוני: נעלמת

רשומה רגילה

בסוף השבוע האחרון ראיתי באיחור לא אופנתי במיוחד את נעלמת (Gone Girl) של דיוויד פינצ'ר. מלבד הרשת החברתית, שלא הצלחתי לצלוח ערה, אני מאוד אוהבת את הרפרטואר של פינצ'ר, ומבחינה קולנועית ועיצובית מאוד התרשמתי מנעלמת.

קשה לי להגיד שאהבתי אותו, כי אני לא אוהבת שנותנים לי בוקס בבטן ולצאת מהקולנוע (נו, בסדר, מהסלון) בהרגשה שאני שונאת את המין האנושי כולו, אבל זה היה סרט מרשים, מותח, עם פסקול מעולה (טרנט רזנור\אטיקוס רוס, אלא מה) ועיצוב משובח.

(אזהרת ספויילרים חמורה!)

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ניתוח צבעוני: בתוך לואין דיוויס

רשומה רגילה

לפעמים אני שוכחת כמה שאני אוהבת את האחים כהן. לא ראיתי את כל הסרטים שלהם, זה לא נכון, אבל מה שראיתי התווסף ישר לפנתיאון הסרטים הנהדרים. הם מהבמאים\כותבים האלה שיש להם שפה ויזואלית וקולנועית משלהם, ומרגישים אותה בכל פריים ופריים.

בסוף השבוע ראיתי את "בתוך לואין דיוויס", בדיליי של כמה חודשים, ונהנתי מאוד. מדובר בסרט מבריק, שקט וטעון רגשית. לא אתיימר לנתח אותו מבחינת משמעות ואמירות קולנועית, כי רבים וטובים עשו את זה לפני, אבל כן הייתי רוצה לגעת בנושא האהוב עלי בבלוג: הצבעים.

להמשיך לקרוא

6 קטנות לגבי 6 פעמים

רשומה רגילה

חזרתי עכשיו מהקולנוע אחרי צפיה ב"שש פעמים" עם חברתי היקרה נועה מ'. נועה לא ראתה סרט בקולנוע מזה שני וחצי, ואני לא ראיתי סרט ישראלי בקולנוע מאז ההקרנה של "כבלים" בקולנוע גלובוס, בתחילת שנות ה-90.
כל הסופרלטיבים והביקורות המהללות שתקראו על הסרט נכונות (אני ממליצה במיוחד על הביקורת של אבנר שביט) . זה סרט חזק, עוצמתי, שמשאיר את הצופה עם תחושה לא נוחה ולא מתחנף. במידה כלשהי הוא הזכיר לי את "אגדות וסיפורים" (Storytelling) של טוד סולונדז, שהשאיר אותי עם אותה תחושה של קשר בבטן ובחילה קיומית, תוך כדי התפעלות ממה שראיתי עכשיו.

קטונתי מלכתוב ביקורת, אבל יש לי שש הערות\אבחנות שרציתי לחלוק אתכם (וכמובן שיהיו פה ספויילרים):

להמשיך לקרוא