נ: השנה היא 1998. ישראל בת 50. ה-ISDN מושק בישראל. מרכז עזריאלי נפתח. ויוצא איזה משחק קטן, שולי בשם באלדור'ס גייט. אני בתיכון. המחשב שלי לא מספיק חזק להריץ משחקי מחשב, וגם אין לי ממש זמן. המשחק הזה יוצא לי מהרדאר, ואז ביום אביב קריר אחד, בשנת 2015 – 17 שנה אחרי – פונה אלי עמית קלינג ושואל אם בא לי לשחק איתו בבאלדור'ס גייט. "מה?" אני תוהה לעצמי. למה שאני ארצה לשחק משחק כזה עתיק ולא רלוונטי? הרי יצא לי לחפור על אינספור RPGים מבוססי מבוכים ודרקונים למיניהם, מה כבר באלדור'ס גייט יכול לחדש לי?
ק: יש כמה סיבות בגללן אני (וממש לא רק אני, אבל זאת לא הנקודה) מחשיב את באלדור'ס גייט ליצירת מופת. הסיבה הראשונה היא על דרך השלילה. המשחקים בז'אנר שיוצאים היום, גם מבית BioWare – הם עדיין טובים עד מעולים, אבל רובם פשוט קלים ופשוטים לי מדי. בשביל לסיים את דרגון אייג' או את מאס אפקט מספיק פשוט ללחוץ. וללחוץ שוב. בבאלדור'ס גייט מתים. הרבה. סיימתי לאחרונה את דרגון אייג' 3, המתיש והמאכזב מאוד, והרגשתי שזה משחק שלא מאתגר אותך בשום שלב. הם החליפו קושי באורך.
נ: מסכימה לגבי דרגון אייג'. בקיצור, אז אם משחק שחיכינו לו כל כך מאכזב אותך, אולי שווה במקרה הזה לחזור לשורשים ולראות איפה כל העניין התחיל. ובכך התחלנו לשחק בבאלדור'ס גייט: הגרסא המשודרגת!
