אז אתמול סיימנו סופסוף לראות את העונה הראשונה של הסדרה שהתחילה, לטעמי, בחצי כוח, ונגמרה פשוט מצויינת. בגלל זה אני שונאת לראות סדרות בזמן אמת – צריך לחכות שנה לעונה הבאה במקום פשוט להתחיל עוד עונה. בכל מקרה – בטר קול סול מעולה, וגם הפעם, בדומה לברייקינג בד, יש סימבוליזם צבעוני כבד.
אז בהמשך להרצאה שעשיתי בזמנו על הצבעים בשובר שורות, בואו נדבר על הצבעים בבטר קול סול. ספויילרים לכל העונה, כמובן, בהמשך.
אנחנו מסיימים את סקירת הבחירות יום לפני פתיחת הקלפיות, עם סקירה זריזה של העיצוב של המפלגות הגדולות שנותרו לנו: מרצ, הרשימה המשותפת, הבית היהודי, ישראל ביתנו וש"ס.
אני ממשיכה בסיקור הצבעוני והעיצובי של בחירות 2015, ומשתי המפלגות המובילות, נעבור לשתי אנדרדוגים מפלגתיים מעניינים: יש עתיד וכולנו.
שתי המפלגות מייצגות מעין מרכז פוליטי לא ברור, ששם את הנושאים החברתיים במרכז ופחות מתעסקת בעניינים בטחוניים.
זוכרים מתי בפעם האחרונות בחירות התקיימו במועדן ולא הוקדמו, אוחרו, הכנסת נפלה או חייזרים חטפו את ראש הממשלה? גם אני לא. אז הנה, הגענו שוב לתקופת בחירות, שנה וחצי בלבד לאחר הבחירות הקודמות, והמפלגות שוב מנסות להמציא את עצמן מחדש או לבסס את הזהות הקיימת שלהן. והפעם, החלטתי לבדוק מה הבחירות העיצוביות והצבעוניות שהמפלגות עשו אומרות עליהן.
גילוי נאות: אני שמאלנית. עוד גילוי נאות: בחרתי רק במפלגות הבולטות בישראל כיום. אני מנסה לא להכניס פוליטיקה לפוסט הזה, אלא רק עיצוב. זה יהיה קשה, אבל אשמח אם גם התגובות שלכן ישארו ענייניות יחסית.
בחירות 2015: בואו ונתחיל.
(הערה מערכתית: לקראת סגירת ישראבלוג המתקרבת החלטתי להעביר לבלוג הזה כמה פוסטים שעדיין זוכים לעדנה מ"ריקבון" העתיק. תהנו! (או שלא תהנו, זו מדינה חופשית). הנה גם פסקול תואם.
הקספרים בשנות ה-90
אני לא זוכרת הרבה את הניינטיז. למעשה, אני לא זוכרת הרבה את שבוע שעבר. אבל אני כן זוכרת שקראתי ראש אחד ומעריב לנוער, ראיתי יציאת חירום ואת מהתקליטיה באהבה וממש אהבתי את ד"ר קספר. אני זוכרת, אולי מלהיות שם בתור נערה צעירה, ואולי מתוך זכרונות של אחרים, את הרוקסן, את זמן אמיתי, את ד"ר קספר בערוץ הראשון, את נושאי המגבעת, את מוניקה סקס ואיפה הילד משתלטים על הרדיו ואת אופנת הגראנג' משתלטת על תל אביב. אני זוכרת בתור ילדה, ששרון קנטור נראתה לי הדבר הכי מגניב בעולם. היה פופ, זה נכון, אבל לא פופ סכרני ונוראי או מזרחי-פופ כמו עכשיו.
בסוף השבוע האחרון ראיתי באיחור לא אופנתי במיוחד את נעלמת (Gone Girl) של דיוויד פינצ'ר. מלבד הרשת החברתית, שלא הצלחתי לצלוח ערה, אני מאוד אוהבת את הרפרטואר של פינצ'ר, ומבחינה קולנועית ועיצובית מאוד התרשמתי מנעלמת.
קשה לי להגיד שאהבתי אותו, כי אני לא אוהבת שנותנים לי בוקס בבטן ולצאת מהקולנוע (נו, בסדר, מהסלון) בהרגשה שאני שונאת את המין האנושי כולו, אבל זה היה סרט מרשים, מותח, עם פסקול מעולה (טרנט רזנור\אטיקוס רוס, אלא מה) ועיצוב משובח.
(אזהרת ספויילרים חמורה!)
אני קוראת המון על גיימרס גייט בימים האחרונים. הדעה שלי לגבי כל הסיפור מעורבת. מצד אחד, אני לא מתחברת לניטפוקים של אניטה סרקיסיאן, ואני חושבת שחלק מהעובדות שהיא מציגה בסרטי הוידאו שלה מוטעות. מצד שני, יש בהחלט בעיה. יש כמות אדירה של משחקי מחשב סקסיסטים, וכמות עוד יותר אדירה של משחקים שפשוט פונים באופן ניכר לגברים. זו תעשיה בעייתית, ובעוד שיש שיפור בשנים האחרונות מבחינת ייצוג נשי בקרב מפתחות\מעצבות משחקים, יש עוד הרבה לאיפה להתקדם.
