ניתוח צבעוני – בחירות 2015: כולנו ויש עתיד

רשומה רגילה

אני ממשיכה בסיקור הצבעוני והעיצובי של בחירות 2015, ומשתי המפלגות המובילות, נעבור לשתי אנדרדוגים מפלגתיים מעניינים: יש עתיד וכולנו.
שתי המפלגות מייצגות מעין מרכז פוליטי לא ברור, ששם את הנושאים החברתיים במרכז ופחות מתעסקת בעניינים בטחוניים.

1816469-18

להמשיך לקרוא

ניתוח צבעוני – בחירות 2015: הליכוד והמחנה הציוני

רשומה רגילה

זוכרים מתי בפעם האחרונות בחירות התקיימו במועדן ולא הוקדמו, אוחרו, הכנסת נפלה או חייזרים חטפו את ראש הממשלה? גם אני לא. אז הנה, הגענו שוב לתקופת בחירות, שנה וחצי בלבד לאחר הבחירות הקודמות, והמפלגות שוב מנסות להמציא את עצמן מחדש או לבסס את הזהות הקיימת שלהן. והפעם, החלטתי לבדוק מה הבחירות העיצוביות והצבעוניות שהמפלגות עשו אומרות עליהן.

גילוי נאות: אני שמאלנית. עוד גילוי נאות: בחרתי רק במפלגות הבולטות בישראל כיום. אני מנסה לא להכניס פוליטיקה לפוסט הזה, אלא רק עיצוב. זה יהיה קשה, אבל אשמח אם גם התגובות שלכן ישארו ענייניות יחסית.

בחירות 2015: בואו ונתחיל.

ShowImage (1)

להמשיך לקרוא

מהארכיון: למה בעצם הרוק הישראלי מת אחרי רצח רבין?

רשומה רגילה

(הערה מערכתית: לקראת סגירת ישראבלוג המתקרבת החלטתי להעביר לבלוג הזה כמה פוסטים שעדיין זוכים לעדנה מ"ריקבון" העתיק. תהנו! (או שלא תהנו, זו מדינה חופשית). הנה גם פסקול תואם.

הקספרים בשנות ה-90

הקספרים בשנות ה-90

אני לא זוכרת הרבה את הניינטיז. למעשה, אני לא זוכרת הרבה את שבוע שעבר. אבל אני כן זוכרת שקראתי ראש אחד ומעריב לנוער, ראיתי יציאת חירום ואת מהתקליטיה באהבה וממש אהבתי את ד"ר קספר. אני זוכרת, אולי מלהיות שם בתור נערה צעירה, ואולי מתוך זכרונות של אחרים, את הרוקסן, את זמן אמיתי, את ד"ר קספר בערוץ הראשון, את נושאי המגבעת, את מוניקה סקס ואיפה הילד משתלטים על הרדיו ואת אופנת הגראנג' משתלטת על תל אביב. אני זוכרת בתור ילדה, ששרון קנטור נראתה לי הדבר הכי מגניב בעולם. היה פופ, זה נכון, אבל לא פופ סכרני ונוראי או מזרחי-פופ כמו עכשיו.

להמשיך לקרוא

ניתוח צבעוני: נעלמת

רשומה רגילה

בסוף השבוע האחרון ראיתי באיחור לא אופנתי במיוחד את נעלמת (Gone Girl) של דיוויד פינצ'ר. מלבד הרשת החברתית, שלא הצלחתי לצלוח ערה, אני מאוד אוהבת את הרפרטואר של פינצ'ר, ומבחינה קולנועית ועיצובית מאוד התרשמתי מנעלמת.

קשה לי להגיד שאהבתי אותו, כי אני לא אוהבת שנותנים לי בוקס בבטן ולצאת מהקולנוע (נו, בסדר, מהסלון) בהרגשה שאני שונאת את המין האנושי כולו, אבל זה היה סרט מרשים, מותח, עם פסקול מעולה (טרנט רזנור\אטיקוס רוס, אלא מה) ועיצוב משובח.

(אזהרת ספויילרים חמורה!)

להמשיך לקרוא

נגד הקלישאות: משחקים ידידותיים לנשים

רשומה רגילה

אני קוראת המון על גיימרס גייט בימים האחרונים. הדעה שלי לגבי כל הסיפור מעורבת. מצד אחד, אני לא מתחברת לניטפוקים של אניטה סרקיסיאן, ואני חושבת שחלק מהעובדות שהיא מציגה בסרטי הוידאו שלה מוטעות. מצד שני, יש בהחלט בעיה. יש כמות אדירה של משחקי מחשב סקסיסטים, וכמות עוד יותר אדירה של משחקים שפשוט פונים באופן ניכר לגברים. זו תעשיה בעייתית, ובעוד שיש שיפור בשנים האחרונות מבחינת ייצוג נשי בקרב מפתחות\מעצבות משחקים, יש עוד הרבה לאיפה להתקדם.

להמשיך לקרוא

ניתוח צבעוני: אמיצה

רשומה רגילה

אני אוהבת את אמיצה.

Brave או בעברית – אמיצה, אולי לא פורץ דרך וחדשני כמו הסרטים האחרים שלהם (מפלצות בע"מ או צעצוע של סיפור, נגיד), אבל הוא סרט חשוב בקאנון הפיקסארי כי הוא הראשון בז'אנר ה"נסיכות" מאז שפיקסאר חברו לדיסני, הראשון עם גיבורה נשית, ואולי סרט הנסיכות הראשון שלא נגמר בחתונה מפונפנת עם נסיך יפה תואר.

להמשיך לקרוא

הסיפור מאחורי: דתות במשחקי הכס

רשומה רגילה

כבר הרבה זמן שלא כתבתי על משחקי הכס, וזה די משונה, בהתחשב בעובדה שהציפייה בין פרק לפרק – שלא לדבר על הציפייה לספר השישי – ממלאת לי את רוב הזמן בחודש האחרון. אז הפעם החלטתי לבדוק מה המקורות וההשראות האמיתיות מאחורי הדתות בעולם משחקי הכס\שיר של אש וקרח, מה זה אומר על הבתים השונים, ולמי יש את החגים הכי שווים. . בעולם של ששאו"ק יש ארבע דתות עיקריות (אני מתעלמת פה מאמונות שונות של אנשי אסוס, לדוגמא, או השבטים הקטנים, כי אנחנו לא יודעים עליהם מספיק) שאנחנו יודעים עליהן עד כה, חלקן מרכזיות וחלקן שוליות יותר. מאחורי כולן ניתן למצוא הקבלות לעולם שלנו, אז בואו ונתחיל:

להמשיך לקרוא

מיני פוסט: איך להתחבר לספוטיפיי מישראל, ולהנות מהחיים

רשומה רגילה

לפני חודשיים אני ובן זוגי עשינו פרוייקט ביתי של התחברות לכל מיני שירותי סטרימינג אמריקאים, בעלות מגוחכת למדי יחסית לכמות התוכן שאנחנו צורכים. שואלים אותי הרבה: אבל איך התחברת לספוטיפיי? ובכן – אני מציגה את שיטת פלשקס לצריכת מדיה מהנה. תודה להילה, אלכס, ואלון שתמכו במהלך הדרך.

להמשיך לקרוא

ניתוח צבעוני: פרוזן

רשומה רגילה

התלבטתי הרבה זמן אם לכתוב את הפוסט הזה או לא, מאחר שיש כל כך הרבה חפירות על העיצוב של פרוזן ברשת – אבל היי, שיהיה. פרוזן יצא ב-2013 וזכה להילולים וסופרלטיבים סטייל "הסרט הכי טוב של דיסני בעשור האחרון" – לדעתי טנגלד היה יותר מהנה, אבל בסדר, "סרט האנימציה של השנה" ו"השיר הנוראי הזה לא יוצא לי מהראש!"

צוות הקונספט ארט שעבד על הסרט היה נשי ברובו, וכלל מאיירות ומעצבות נפלאות כמו בריטני לי ולורליי בוב, ולדעתי, מרגישים את זה – עיצוב השיער והתלבושות של הדמויות מפורט להחריד, והצבעוניות מצד אחד קפואה וקרה, אבל מצד שני עם גוונים נפלאים של סגול, ורוד וטורקיז, והכל במסורת המארי-בליירית הנהדר של דיסני – המאיירת המיתולוגית שעיצבה את מתקן ה"זה עולם קטן מאוד" בפארקי השעשועים.

אבל מספיק עם הניים דרופינג. באנו לדבר על צבעים וקונספט ארט.

להמשיך לקרוא

ניתוח צבעוני: בתוך לואין דיוויס

רשומה רגילה

לפעמים אני שוכחת כמה שאני אוהבת את האחים כהן. לא ראיתי את כל הסרטים שלהם, זה לא נכון, אבל מה שראיתי התווסף ישר לפנתיאון הסרטים הנהדרים. הם מהבמאים\כותבים האלה שיש להם שפה ויזואלית וקולנועית משלהם, ומרגישים אותה בכל פריים ופריים.

בסוף השבוע ראיתי את "בתוך לואין דיוויס", בדיליי של כמה חודשים, ונהנתי מאוד. מדובר בסרט מבריק, שקט וטעון רגשית. לא אתיימר לנתח אותו מבחינת משמעות ואמירות קולנועית, כי רבים וטובים עשו את זה לפני, אבל כן הייתי רוצה לגעת בנושא האהוב עלי בבלוג: הצבעים.

להמשיך לקרוא