מהארכיון: למה בעצם הרוק הישראלי מת אחרי רצח רבין?

רשומה רגילה

(הערה מערכתית: לקראת סגירת ישראבלוג המתקרבת החלטתי להעביר לבלוג הזה כמה פוסטים שעדיין זוכים לעדנה מ"ריקבון" העתיק. תהנו! (או שלא תהנו, זו מדינה חופשית). הנה גם פסקול תואם.

הקספרים בשנות ה-90

הקספרים בשנות ה-90

אני לא זוכרת הרבה את הניינטיז. למעשה, אני לא זוכרת הרבה את שבוע שעבר. אבל אני כן זוכרת שקראתי ראש אחד ומעריב לנוער, ראיתי יציאת חירום ואת מהתקליטיה באהבה וממש אהבתי את ד"ר קספר. אני זוכרת, אולי מלהיות שם בתור נערה צעירה, ואולי מתוך זכרונות של אחרים, את הרוקסן, את זמן אמיתי, את ד"ר קספר בערוץ הראשון, את נושאי המגבעת, את מוניקה סקס ואיפה הילד משתלטים על הרדיו ואת אופנת הגראנג' משתלטת על תל אביב. אני זוכרת בתור ילדה, ששרון קנטור נראתה לי הדבר הכי מגניב בעולם. היה פופ, זה נכון, אבל לא פופ סכרני ונוראי או מזרחי-פופ כמו עכשיו.

הנה כמה מצעדים לדוגמא מתחילת הניינטיז:

במצעד של 1991, הקלאסיקה המלנכולית של שפיות זמנית, הקיץ האחרון, מובילה במקום הראשון. מכוכבי המצעד מז'אנר הפופ או הפופ-רוק ניתן למצוא את גידי גוב, אתניקס ויהודה פוליקר. אבל מז'אנר הרוק: רפי פרסקי, נוער שוליים, משינה ורוקפור. כל השירים תמימים יחסית מבחינת תוכן, אפילו הקיץ האחרון – שיר אבל דכאוני אבל עם תמימות של גיל הנעורים, מה שכנראה הפך אותו ללהיט כזה גדול. למה ליבך כמו קרח שעוסק בתחינה נונשלאנטית לאהבה, וכאן של דץ ודצה… טוב, אתם מבינים את הרעיון.

אנחנו עוברים לשנת 92. אני בת 9 ומעריצה שרופה של מיקיאגי. השמאל מקבל בוסט מהקמתה של מרצ, וכמובן מעלייתו של רבין לשלטון. במצעדים ניתן להרגיש גם את תחילתה של תקופה חדשה – אתניקס הם נציגי הפופ היחידים, והמצעד מלא בשירים של להקות רוק צעירות וחדשות – טיפקס, גן חיות, הרידינג ג, החברים של נטשה וכו'. כן, במצעד בשנה הזו היה גם את זודיאק של ירון חדד, אבל זה נסלח.

גן חיות, 1992

גן חיות, 1992

שנת 93. אני חוגגת 10. שינקין הופכת להיות המקום הכי נכון להיות בו, אביב גפן שעדיין בפאזה הצעירה והמרדנית שלו משתלט על הרדיו, וסיאטל? זה כאן. במצעד שוב הנציגה היחידה לפופ דבילי הם אתניקס, אבל שאר המצעד – בונבוניירה. סטלה מאריס, ד"ר קספר, אביב גפן, משינה, כנסיית השכל. יש מעט אזכורים למוזיקה עם השפעות מזרחיות במצעד, אבל לא כזאתי שאנחנו מכירים היום מדודו אהרון וחבורתו – בן בסט של אלון אולארצ'יק, לדוגמא.

 שנת 94 ו-95 נראות לפי המצעדים כשנים כיפיות. שימו לב שאנחנו הולכים לפי ספירה עברית, ולכן מדובר בעצם במצעד שנגמר בחודש אלול. מצד אחד – פופ טראשי שאנשים מתביישים להודות שהם אוהבים כמו דנה אינטרנשיונל וללדין, מצד שני – פיצוץ רוק עם אביב גפן, זקני צפת, אסף אמדורסקי, ג'ינג'יות, איפה הילד, אבטיפוס… הבנתם את הרעיון.

ואז, רבין נרצח. אני הייתי בת 12, ובדיוק התחלתי ללמוד בחטיבה. אני זוכרת שבעיקר הייתי מבולבלת. אני זוכרת שהנסיעות בבוקר באוטו של אבא לחטיבה שהיו בדרך כלל מלוות בצעקות או שירים – אבא שלי ואני עשינו תורות על הקסטה של האלבום של זקני צפת שיצא באותה שנה – היו שקטות, ומחרידות. לא הייתה מוזיקה, היו רק חדשות. אבא שלי, שזכור לי תמיד בתור בנאדם גדול פיזית ונפשית, פתאום אמר לי שהוא לא יודע לאיפה המדינה הזו הולכת.

השנה הזו, קוראים יקרים, הייתה השנה שהמוזיקה הישראלית, וביחוד הרוק, חטף כאפה לפנים שלא הייתה כמוה.

יצחק רבין ז"ל ומירי אלוני בעצרת בליל הרצח

יצחק רבין ז"ל ומירי אלוני בעצרת בליל הרצח

אנחנו יודעים כבר בתור חובבי מוזיקה שמוזיקת שוליים בועטת גדלה וצומחת בדרך כלל בתקופות קשות חברתית. הרגאיי בג'מייקה מוכת העוני, הפאנק באנגליה השסועה בשנות ה-70 המאוחרות. יתכן שפיצוץ הרוק הישראלי של תחילת הניינטיז היה באמת תגובה לאינפלציה, לאבטלה, למאבקי המעמדות.

אבל כשמדובר במשבר שלא נובע מאירוע חברתי אלא מאירוע לאומי, התרבות – ובראשה, המוזיקה – לא יודעת מה לעשות עם עצמה. רצח רבין היה זעזוע מדיני שלא היה כמוהו. כשהיו מלחמות, תמיד היו לנו להקות צבאיות שיעודדו לנו את המורל או ינחמו אותנו. פה היה מדובר ברצח של מנהיג, במשבר אמונה פוליטית – והמוזיקה לא ממש ידעה מה לעשות עם זה.

יש לציין שגם מבחינת יחסי ישראל פלסטין זו לא הייתה שנה משהו, מה שבטח לא תרם לתרבות הישראלית. יאסר עראפת נבחר ליו"ר הרשות הפלסטינית, וישראל מקבלת רצף של זעזועים בדמות פיגועי התאבדות – הזכורים ביותר הם פיגועי ההתאבדות בקו 18 בירושליים, והפיגוע ליד דיזינגוף סנטר בפורים. עד שהמדינה פחות או יותר התייצבה עם עליית הימין לשלטון, אנשים לא ידעו מה לעשות עם עצמם ופחדו לצאת מהבית. פחדו לצאת לבלות – בהתחלה עקב האבל הכבד ששרר על כל המדינה, ולאחר מכן בגלל פחד ממשי מפיגועים.

נוער הנרות. צילום: קוקו

נוער הנרות. צילום: קוקו

אם מסתכלים על המצעד השנתי של שנת 95-96, השנה שהייתה לאחר הרצח ושרשרת הפיגועים, רואים שהקהל הישראלי כבר לא מחפש שיתנו לו בראש. את זה כבר יש לו מספיק מהחדשות. אם אתם בגיל שלי או גדולים יותר, אתם וודאי זוכרים שהשמיעו את לבכות לך כמה פעמים ביום. במצעד הזה אין בכלל מקום לפופ טראשי מטופש. הוא נכבש, בפעם הראשונה, על ידי זמרים ותיקים. גם אמני הרוק כמו אביב גפן מתמתנים ומשחררים סינגלים לא קיצוניים משום בחינה.  שלמה ארצי משתלט על המצעד עם שירי דכדכת כמו היא לא יודעת מה עובר עלי ,האהבה הישנה ומנגב לך את הדמעות. כשעם ישראל במשבר, הוא מחפש משהו מוכר לחזור אליו. כנראה שזה היה תפקידו של שלמה ארצי.נציגי הרוק היחידים במצעד הם אביב גפן כאמור, דן תורן וארקדי דוכין, אבל גם הם בבלדות שקטות ואינטימיות, ולא בלהיטים מנסרי דיסטורשן.

משנת 97, ישראל כבר מתחילה להדחיק את הרצח של רבין ואת הזעזוע שעבר עליה אז. הקהל כבר לא רוצה רוק. הוא לא רוצה לבעוט ולצעוק על הממסד ועל העולם כולו. נמאס לו. היו לו מספיק פיגועים וצרות להתמודד איתם לעשור אחד, ובמצעד הזה ניתן לראות את פלישת המוזיקה המזרחית למיינסטרים. למה לא, בעצם? הרי למוזיקה מזרחית יש תדמית או של דכאון יבבני, אבל לא כזה של אבל אלא של רחמים עצמיים ומרמור, או תדמית של שירי כפיים ודרבוקות. המוזיקה שהייתה בגטו של חתונות וקסטות של התחנה המרכזית, השתלטה על גלי הרדיו. אפשר להבין את זה בשתי דרכים – או שהקהל הישראלי אמר – אנחנו לא רוצים יותר להיות עצובים בגלל מה שקורה במדינה שלנו, אנחנו רוצים להיות עצובים בגלל טרגדיות של מישהו אחר, או להפך – היינו מספיק עצובים, תנו לנו בכפיים.

במצעד באמת ניתן לראות את אייל גולן במקום הראשון – זמר מזרחי צעיר באותה תקופה, וגם את אלי לוזון, שרית חדד, בועז שרעבי, ואתניקס. אפילו אמני רוק כמו מיכה שיטרית מושפעים מעליית הגל המזרחי והוא מוציא באותה שנה את אינתי עומרי. אין יותר להקות רוק במצעד, יש רק אמני אמצע הדרך כמו דנה ברגר, עברי לידר, אריאל הורוביץ וכיוב'.

בשנים לאחר מכן, הזמר המזרחי מתחזק בארץ, ובמקביל המפלגות הימניות. שינקין הופך להיות עוד רחוב בתל אביב, מלא בחנויות שנסגרות בזו אחר זו והפיגועים – ממשיכים, אבל הפעם יש לנו מספיק חומר מוזיקלי משנים קודמות ללוות אותם. שרית חדד, אייל גולן, זהבה בן , טיפקס, שלומי שבת וליאור נרקיס משתלטים על הרדיו, מלווים בשירי אמצע הדרך, כמו משנים קודמות.

אני לא צריכה לספר לכם מה הולך ברדיו היום, כי אתם כבר יודעים. מה שכן, ראוי לציין שהרדיו די איבד מהשפעתו.  יש לנו אינטרנט.  יש לנו ערוץ 24. אנחנו חשופים לכל כך הרבה מידע עד כדי כך שאנחנו מאבדים לגמרי את הרגישות שהייתה לנו בזמן רצח רבין. אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה, אבל אני חושבת שאם חלילה וחס היה רצח פוליטי בימים אלה בישראל, הוא לא היה מתקבל באותו משבר לאומי שהוא התקבל בשנת 95.

—-

כשכתבתי את הפוסט הזה במקור, הייתי פסימית. הוא הסתיים בפסקה:
"אז מה יש לנו היום? מדינה שמונהגת ע"י ממשלה ימנית, שמאל גוסס, מוזיקת רימון וכוכב נולד מצד אחד, ומזרחית-לייט מהצד השני. הרוק מתחיל להראות סימני חזרה לחיים, אבל בשוליים, איפה שהוא היה לפני המפץ הגדול של שנות ה-90. הפכנו להיות, מבחינה מוזיקלית לפחות, קהל פסיבי. קהל שלא רוצה שיעשו לו רועש מדי, ולא רוצה לחשוב לעומק על המוזיקה שהוא שומע. קהל שהוא רוצה שיעזבו אותו בשקט, ולא רוצה אפילו לחשוב איפה הוא היה לפני 16 שנה כמעט."

היום, נכון לשנת 2015, אני קצת יותר אופטימית. כוכב נולד ושות' התפצלו לכמה תכניות ריאליטי שונות, שהפכו להיות בידור רגעי יותר מאשר בית חרושת לכוכבי מיינסטרים. אביב גפן מרים פסטיבל בחזרה לרוקסן, פורטיסחרוף מתאחדים, והרטרו לשנות ה-90 מגיח מכל פינה – אפילו מוכרים שוב ד"ר מרטינס במחירים מופקעים. עוד מוקדם מדי כדי לקבוע אם יש לזה קשר לסקרים האופטימיים שמראים על התחזקות של השמאל בבחירות 2015, אבל קורה פה משהו מעניין.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s