ניתוח צבעוני: נעלמת

רשומה רגילה

בסוף השבוע האחרון ראיתי באיחור לא אופנתי במיוחד את נעלמת (Gone Girl) של דיוויד פינצ'ר. מלבד הרשת החברתית, שלא הצלחתי לצלוח ערה, אני מאוד אוהבת את הרפרטואר של פינצ'ר, ומבחינה קולנועית ועיצובית מאוד התרשמתי מנעלמת.

קשה לי להגיד שאהבתי אותו, כי אני לא אוהבת שנותנים לי בוקס בבטן ולצאת מהקולנוע (נו, בסדר, מהסלון) בהרגשה שאני שונאת את המין האנושי כולו, אבל זה היה סרט מרשים, מותח, עם פסקול מעולה (טרנט רזנור\אטיקוס רוס, אלא מה) ועיצוב משובח.

(אזהרת ספויילרים חמורה!)


אל תתנו למראה התמים, כחול העיניים וסמוק הלחיים של דיוויד פינצ'ר להטעות אתכם. מדובר באחד הבמאים הכי אפלים ומתוחכמים בהוליווד. למה עוד הייתם מצפים ממישהו שעשה את בכורת הבימוי שלו בפרסומת מקריפה שהציגה עובר מעשן סיגריה?

רוב הסרטים של פינצ'ר מתרחשים ביקום עגמומי ומעורער. סצנות מפתח מתרחשות בלילה, בין אם מדובר ברחוב שטוף גשם , משרד אפלולי או דירה עם תאורה מעומעמת.  אור השמש, שיוצא לעיתים רחוקות, לעולם לא יופיע בשיא בהירותו, אלא להפך: ישטוף את סצנות היום שלו בגוונים קרים עד חולניים.

עוד טריק שפינצ'ר אוהב להשתמש בו הרבה פעמים הוא משחק של צללים. הנה מגוון גיבורי סרטי (וסדרת) פינצ'ר , שבכל המקרים התאורה עליהם היא חלקית, וחצי מפניהן מוצלות. הצללים מייצגים את האפלה של הגיבורים שלו, שלעולם לא יהיו גיבורים טובים וחייכניים, אלא אנשים מורכבים ובעייתיים.

הצללים לעולם לא יצרו אוירה מושטחת או אפלה מדי. הפרטים תמיד יהיו בעלי נראות טובה, ויש ספקטרום צבעוני שלם, אבל כזה שלעולם לא יכלול גוונים בוהקים, חמים או בהירים. הגוונים יהיו תמיד עם סטורציה נמוכה, קרים ומוכהים.

האתר Movies in Color, שיוצר פלטות צבעים מבוססות צילומי מסך מסרטים, הציג פלטת צבעים מבוססת על שתי סצנות מסרטים של פינצ'ר, שלדעתי היא הפלטה הפינצ'רית המושלמת.

JvNaY

הפלטה מזכירה קצת את הפלטה של האחים כהן, שעסקתי בה בעבר, אבל ההבדל העיקרי הוא הצביעה המוכהה והלילית. בעוד שהסרטים של האחים כהן מעבירים בד"כ אוירה אותנטית ומיושנת, ולפעמים אפילו נעימה, הסרטים של פינצ'ר לעולם לא יהיו נעימים. אתם לא באים לקולנוע שלו כדי להנות אלא כדי להיות מאותגרים חזותית ונפשית.

נעלמת הוא סרט קשה. חזותית הוא נהדר, כרגיל, אבל מבחינה עלילתית, הוא מציג אנשים רעים, בדרגות שונות של רוע. אני לא מסכימה עם הביקורת הרווחת שהוא שונא נשים, כמו שהוא פשוט שונא אדם.
בצד של ה"טובים" ניתן למצוא את מרגו, שהיא אחת מהדמויות ה"חיוביות" היחידות בסרט, ואת ההורים של איימי, שחטאם מינורי יחסית: הם העדיפו לגדל בת ספרותית מושלמת במקום להתמודד עם ילדה אמיתית. בצד של הרעים מככב הזוג הראשי בסרט: ניק הבוגדני ואיימי הפסיכופתית, אבל אנחנו מבינים מי הם באמת רק בסיום הגדול.
שאר הדמויות סובלות מרמות משתנות של אפלה חזותית ורעיונית, שמשתנה בהתאם ליחסנו לאיימי.

עד אמצע הסרט אנחנו דואגים לאיימי, וחושדים שניק פגע בה בדרך כלשהי.

פינצ'ר בונה את הסרט במחצית הראשונה בחלוקה בין סצנות הווה (ניק מגלה שאישתו נעדרת, הולך למשטרה, נחקר וכו') לעומת סצנות עבר מהיומן של איימי (ניק ואיימי מכירים, מתאהבים, מתחתנים וחווים משבר ביחסים).

שימו לב לסצנת הפתיחה. (כל הגיפים נמצאו בטאמבלר, כמובן)

זה בוקר, אבל בוקר קר בשכונה פרברית גנרית. ניק חוצה את הדרך במה שעשוי להתפרש כעצלתיים בהתחלה, אבל אם מסתכלים על הסצנה הזו מאוחר יותר, כאשר אנחנו יודעים כשזה היה יום השנה של ניק ואיימי, ושניק תכנן להגיד לאיימי שהוא עוזב אותה – אנחנו יכולים לשים לב להליכה חסרת הרצון. לעייפות. הבית לא מזמין יותר מהרחוב, והכל בגוונים קרים עד מקפיאים.

בהמשך, ניק מגלה שאישתו נעלמה. אנחנו עדים לסצנה לא אופיינית לפינצ'ר: תאורה כמעט טבעית  של אור יום. אבל כמובן שמדובר פה בכמעט טבעית, כי גם הסצנה הזו עברה "שטיפה" של גוון כחול. הסצנה הזו היא אחת מיני רבות שעל פני השטח מציגה עולם פרברי ביתי של זוג צעיר ואוהב, אבל  הזכוכית הכמעט כחולה-סגולה, והמסגרת המנופצת של השולחן מזכירים לנו מי ביים את הסרט שאנחנו רואים.

בפלאשבקי היומן של איימי אנחנו מקבלים עולם קצת שונה. רוב הסצנות של ניק ואיימי בחצי הראשון של הסרט מתרחשות בלילה. הפגישה שלהם, הדייט הראשון, משאית הסוכר, הספריה – הכל בלילה ובתאורה חשוכה ומעומעמת לעומת אור היום הבוהק והמצמרר של ההווה. התאורה הלילית צובעת את הסצנות האלה באוירה חלומית, ובעיקר מרמזת לנו, הצופים, שמשהו פה מאוד לא אמין.

באמצע הסרט מגיע הטוויסט. ניק לא רצח את אישתו התמימה והחמודה! אישתו היא בעצם סוציופתית מסוכנת שמתמרנת את כל מי שסביבה.

בעקבות הטוויסט הזה, אנחנו מקבלים סצנת חשיפה שמציגה רעיון ויזואלי אחר לחלוטין:

איימי באור יום!

אור היום במובן הזה משמש להעביר רעיון פשוט: זו איימי האמיתית. לא איימי הנוסטלגית, התמימה והחמודה. זו איימי המתוחכמת, המסוכנת והשקרנית.

 מכאן ואילך מתחיל משחק מתוחכם של אור וצל. איימי מופיעה בסצנות אור כאשר היא מציגה את עצמה – צובעת שיער, נוסעת על הכביש, ובסצנות חושך כאשר היא משקרת – מציגה את עצמה בתור ננסי הדרומית, או נוסעת לבקש את עזרתו של דסי האומלל.

ניק, שהחליט להתוודות על בגידתו באיימי, מנווט במחצית השניה של הסרט בין אור וצל – אנחנו יודעים שהוא אומר לנו את האמת, אבל הציבור מסרב להאמין לו. הוא נחשב לשקרן בעוד שאיימי נחשבת לקדושה ותמימה.

 לקראת סוף הסרט איימי הורגת את דסי וחוזרת הביתה, מלאה בדם. (לינק, לעדיני הנפש שביניכם. למרות שאם אתם עדיני נפש, למה ראיתם את הסרט הזה מההתחלה?!) איימי וניק מופיעים לראשונה, ביחד, באור יום מלא, מוקפים בצוותי תקשורת ובתושבי השכונה. 

איימי מדדה כמו זומבי, בדיסוננס של שמלה סקסית מול ידיים מגואלות בדם. האור פה מסמן לנו שניק כבר לא חשוד ושנוא, אלא שהאמת יצאה לאור. שימו לב מאיפה התאורה מגיעה פה: הפנים של ניק מוארות, והצל (העדין) על הפנים של איימי מראה לנו שהיא עדיין משקרת. היא יכולה לשקר לצוותי הטלויזיה ולשכנים התמימים, אבל ניק יודע את האמת. עם זאת, הוא לכוד עכשיו במערכת יחסים איומה. הוא מפחד מאיימי, אבל לא רוצה לפגוע בילדו העתידי. הוא לא מסוגל לעזוב ותקוע בזוגיות מאיימת וחסרת אהבה. כמו איימי, שנאלצה לבנות את עצמה בעקבות הפנטזיה של ההורים שלה על בת ספרותית מושלמת, ניק נאלץ גם הוא לבנות את עצמו בתור בן הזוג האידיאלי של איימי האמיתית.

tumblr_ngl9gx2quM1r3u8vto2_1280

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s