6 קטנות לגבי 6 פעמים

רשומה רגילה

חזרתי עכשיו מהקולנוע אחרי צפיה ב"שש פעמים" עם חברתי היקרה נועה מ'. נועה לא ראתה סרט בקולנוע מזה שני וחצי, ואני לא ראיתי סרט ישראלי בקולנוע מאז ההקרנה של "כבלים" בקולנוע גלובוס, בתחילת שנות ה-90.
כל הסופרלטיבים והביקורות המהללות שתקראו על הסרט נכונות (אני ממליצה במיוחד על הביקורת של אבנר שביט) . זה סרט חזק, עוצמתי, שמשאיר את הצופה עם תחושה לא נוחה ולא מתחנף. במידה כלשהי הוא הזכיר לי את "אגדות וסיפורים" (Storytelling) של טוד סולונדז, שהשאיר אותי עם אותה תחושה של קשר בבטן ובחילה קיומית, תוך כדי התפעלות ממה שראיתי עכשיו.

קטונתי מלכתוב ביקורת, אבל יש לי שש הערות\אבחנות שרציתי לחלוק אתכם (וכמובן שיהיו פה ספויילרים):

1. גילי היא לא נערה ממוצעת. אנחנו יודעים את זה רק בהשוואה לנערות אחרות שמוצגות בסרט, באופן מיוחד – נועה (הרבה נועות יש בפוסט הזה, סליחה).
אנחנו לא יודעת אם גילי תלמידה טובה או גרועה. אנחנו לא יודעים אם היא נדיבה או קמצנית, אם היא טובת לב או מרשעת. אנחנו כמעט ולא יודעים עליה שום דבר מלבד שהיא מחבבת להקה בשם האקוז (עוד על כך בהמשך) ולא שותה משקאות מוגזים. היא אוהבת את הוודקה שלה נקייה, לא מעורבבת, או לפחות אוהבת לשתות אותה ככה בגלל הרושם שזה משאיר. היא מינית ואפלה, ובעיקר מבולבלת. לעומתה, נועה, נערת הצופים החמודה, היא הבת של השכן, בת העשירים שהיית רוצה להביא להורים הביתה. באחת הסצנות, לפני יציאה למועדון, גילי פוגשת כמה בחורות מהשכבה שלה, שמרכלות עליה לפני שהן מחייכות ומחבקות אותה. גילי לא רוצה להתחנף. היא רוצה להיות אמיתית, בוטה, לא לשחק משחקים. בסצנה הזו מה שבולט במיוחד הוא הבחירות האופנתיות שלה מול הנערות האחרות – הן עם שיער שעבר פן והחלקה, שמלות צמודות ותכשיטי זהב שנחים על שיזוף מתוקתק, בעוד שהיא חיוורת, עם איפור כהה, שיער שחור ופרוע ובגדים שקופים על סף ה"זנותיים". גילי לא רוצה להיות אחת מהנערות האלו, אבל לא רוצה גם שידעו מי היא באמת. היא משקרת לגבי מקום מגוריה, ומגיבה לגבי רוב השאלות שהיא נשאלת בתור "לא יודעת" או "לא אכפת לי".
כשגילי פוגשת את הבנות מהכיתה ומספרת להן ששכבה עם עמרי (אנחנו ראינו אותה רק מבצעת בו מין אוראלי. האם הם באמת שכבו, אוף-קמרה, או שהיא מגזימה כדי לצאת קשוחה ופרועה?). הן חצי מזועזעות וחצי מתרשמות מהמתירנות המינית שלה, אבל גילי לא רוצה להיות מתירנית מינית. היא לא פמינסטית משנות השישים שעולה על בריקדות ושורפת חזיות. היא נערה שבסך הכל מחפשת תשומת לב, ולא יודעת איך לקבל אותה.

2. אם גילי ונועה הן הפכים נשיים בסרט, אז עמרי ושבת (שאם אני זוכרת נכון, לא מוזכר בשמו הפרטי) הפכים גבריים. מצד אחד יש לנו את עמרי החתיך והשרירי, שכנראה מקובל מאוד אם לא מלך השכבה. הוא בא ממשפחה עשירה ובורגנית ומקבל את כל מה שהוא רוצה – וכך גם הוא מצפה לקבל את גילי. הוא אומר לה פעם אחר פעם שהוא חרמן ומצפה שכמו אביו ואמו שמתקפלים מול כל גחמה שלו, כי הוא הבן הבכור והמוצלח שלהם – גם היא תציית לו.  לעומתו, עמרי השמנמן והנבוך, מתנהג אחרת לגילי. הוא רוצה בטובתה. הוא רוצה שהיא תהיה בת זוגתו, לא רק כלי קיבול לחרמנות שלו. הוא מנשק אותה ליד ההורים על הלחי, מציע לה מסאז'ים, פינוקים ושתיה קלה. הוא היחיד שמתייחס אליה כאשר היא שיכורה לחלוטין ומציע לה טרמפ הביתה, ומחזיק לה את השיער. נכון, הוא זורם עם עמרי ותומר שמשתמשים (ובכוונה אני לא משתמשת במילה מנצלים) בגילי, אבל היה רוצה לקבל ממנה יותר מזה – יותר רגש.
עם זאת, גילי, כמו כל בחורה אחרת בגילה, לא רוצה את הבחור הנחמד והשמנמן. היא רוצה את החתיך הלא מושג, שמתנהג אליה כמו חלאה. למרות שהיא, כאמור, מנסה להציג פוזה לא אכפתית ופריקית, היא בסתר הייתה רוצה להכנס ללב ליבו של הקונצנזוס.

3. המשפט שהכי מיצה את הסרט הזה, לדעתי זה "בואי, אקנה לך פוסטינור, אוהב אותך", ששבת אומר לגילי לאחר שהוא שוכב איתה. האם זה היה אונס? לא בדיוק. האם זה היה מין מלא אהבה, רגש ורצון הדדי, כמו שהייתי מקווה שכל נערה תחווה? לא, ממש לא. הסרט הזה מטייל על האיזור האפור הזה בין הסכמה לאי הסכמה, בין ניצול לתמימות. שבת מתייחס לטקס רכישת הפוסטינור, שאותו קיווה שיעשו בתור זוג, כאקט שמודיע לציבור (באופן ספיציפי: לנערים שלומדים איתם בתיכון) שהיא שלו. שהם שכבו כרגע, והוא השאיר בה סימן. עמרי זורק את המילים "אוהב אותך" אבל לא מדובר פה בביטוי של אהבה זוגית או אהבת נעורים תמימה, אלא מחמאה לגילי – שזוכה במהלך כל הסרט במחמאות כמו "כוסית" ו"מחרמנת".

4. סימן מאוד מעניין לתהליך שעובר על גילי הוא השרשרת שלה. בתחילת הסרט היא מסתובבת עם שרשרת כסופה עם סמל של להקה שהיא אוהבת – "האקוז", ומגינה עליהם גם כשלועגים עליה שהם קוקסינלים ומעפנים. בשלב הזה גילי עדיין נאחזת בזהות שלה ובטעם שלה – וכידוע, כשאתה בגיל ההתבגרות, הטעם שלך במוזיקה מגדיר מי אתה. בהמשך הסרט גילי מחליפה לשרשרת עם השם שלה. מה משמעות ההחלפה? לדעתי מדובר פה בסמל שגילי איבדה את מה שהופך אותה ל"גילי" – היא כבר לא נערה תמימה שדלוקה על תומר השקט והמסתורי, היא סוג של מזרן שכבתי. היא צריכה את השרשרת שתזכיר לה מי היא ומה היא, ואולי גם לבנים שהיא באה איתם במגע.

5. סצנת המועדון (שצולמה, כמה סמלי, בפינגווין המחודש שנחשב לסדום ועמורה של האייטיז) עשויה מצויין לדעתי. המוזיקה מעורבת בז'אנרים שונים, וגילי שיכורה עד אובדן חושים – אנחנו מזדהים עם הבלבול שלה. מי מאיתנו לא זוכר את הפעמים הראשונות בהם הוא השתכר ועשה שטויות עליהם הוא מתחרט עד היום? היא עולה לשירותים לשטוף פנים, והשתקפות שלה לא משתקפת במראה אחת, אלא בשש מראות. שש פעמים.

6. שאלה שעלתה הרבה פעמים בהקשר של פרשת אייל גולן, שארעה בסמיכות מטרידה ליציאת הסרט הזה, היא "איפה היו ההורים?".
הסרט הזה מציג לנו את ההורים כדמויות שוליות לחלוטין, כמעט ניצבים. אבא של גילי ישן על הספה, אמא שלה מנסה לדובב אותה אבל זוכה לבוז מצד גילי. המשפחה של שבת מוצגת לשבריר שניה מטושטשת, יושבת בסלון ביחד, והמשפחה של עמרי מוצגת לנו כמשפחה עשירה, בורגנית ונהנתנית, עם אמא שמעדיפה לסגור את הדלת ולעבוד מאשר להקשיב לבנה הצעיר, ואבא שמתגאה בבנו הבכור והשובב (סצנת התמונות מקוקה קולה וילאג').  אז האם ההורים לא רצו מספיק להתערב, או שהנערים לא רצו לשתף אותם? האם אבא של עמרי באמת הבין שמשהו לא בסדר, כאשר גילי, בסצנה מינית ומתריסה, מחליפה את צד החולצה כאשר היא איתו באוטו?

במציאות, הסיפור שממנו הושפע הסרט, פרשת האונס ברמת השרון שארעה בתחילת שנות ה-2000 (אני מוצאת את זה אישית מאוד מטריד שמדובר בבחורה בת גילי) זעזע את החדשות. לפני כמה ימים התפרסם שהנאנסת התאבדה בטורונטו, בודדה ונידחה. אני מקווה שלגילי הקולנועית הסוף יהיה אחרת, ושהסרט הזה ישמש כתמרור אזהרה להורים, לנערים ונערות.

✰✰✰✰ וחצי כוכבים בסולם פלשקס.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “6 קטנות לגבי 6 פעמים

  1. כתבת יפה. מסכים עם הרוב. חוץ מדבר אחד
    שבת לא היה תמים לרגע, והסצנה שלה איתו (5.) היתה אחת הקשות בסרט. אם זה לא אונס, מה כן?
    הוא כן זוכה לנקודות אמפתיה מאיתנו בגלל מעמדו ה"נמוך". הוא חסר ביטחון כשהוא שואל אותה אם היא מתביישת לטייל איתו במרכז (ואני מניח שההזמנה שלו היתה כנה ובדרכה אפילו רומנטית), והuא כנראה באמת התבאס שהיא סיננה אותו אחר כך. אבל לא, קשה לי לוותר לו. הוא אולי מקבל פחות נקודות חובה אבל אלו עדיין לא נקודות זכות.

    הדמות שלו החזירה אותי למאמר על תרבות אונס שצף בפייסבוק לא מזמן (בזכות יונתן)
    http://badassdigest.com/2013/11/14/we-need-to-change-how-we-talk-about-rape/
    הוא מאוד ארוך ומאוד מקיף (ומאוד מאוד מומלץ. למרות הדיבור בגוף שלישי ולמרות הקפסלוק. תתגברו)
    חלק מהמאמר מתייחס לכך שבנים צעירים, שגדלים לתוך עולם מוצף בגירויים מיניים ובתרבות מיזוגנית, חושבים בגיל ההתבגרות שמין זה משהו שהם צריכים להשיג (להבדיל נגיד מאקט הדדי שמשתתפים בו). בתוך התפיסה המעוותת הזו הם עצמם קורבנות. לדעתי שבת בהחלט מייצג את העמדה הזו. קורבן שהופך לטורף, גם אם הוא בכלל לא מבחין בזה. הוא אולי היה יותר נחמד כלפי גילי, אבל רק בגלל שזה מה שהוא היה צריך לעשות כדי לו להישאר מאחור אחרי החברים שלו. הנואשות שלו נצצה לי מהרגע הראשון שהוא הציע לה טרמפ.

    • אתה שמת לב לקטע שהוא מנשק אותה על הלחי ליד המשפחה, ומישהו מבני המשפחה צועק לו לרגע "יאללה, תעלו למעלה?"
      זה נכון , וזו התרבות שהוא ורבים אחרים גדלים לתוכה. אני לא יודעת אם זה נחשב פרופר אונס, אבל זה לא "יפה". זה לא רומנטי, זה לא רגיש, זה לא מהנה לשני הצדדים. זו סצנה קשה, זה בטוח.

      ולגבי הכתבה… אני אאלץ להתמודד איתה בבוקר.

  2. תודה, אחרי הביקורת שלך אין לי ספק שאלך לצפות. במפגש עם ביקורת ראשונה היה נדמה לי שהסרט קשה מדי לצפיה, עכשיו ברור לי שהוא חובה בכל מקרה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s